<h1>ספר הפרדס — שער עשירי</h1>
<h2>דף ו:</h2>
האוכל דברים של איסור כתב הראב"ד ז"ל דחייב לברך בין שיהא איסורו מן התורה בין שיהיה מדבריהם, וכן כתב הרשב"א ז"ל בתשובה שחייב לברך בין בתחלה בין בסוף, (וכן דעת הרב), אבל הר"ם במז"ל כתב כל האוכל דבר איסור בין בשוגג בין במזיד אינו מברך עליו לא בתחלה ולא בסוף, וכן דעת הרב ר' אהרן הלוי ז"ל וכתב ר' אהרן הלוי ז"ל זה לשונו, מי שאכל או שתה דברים האסורים מן התורה או מדבריהם אינו מברך לא לפניהם ולא לאחריהם כלל שאין זו הנאה, ועל המברך נאמר ובוצע בירך ניאץ ה', אין צריך לומר כשאכלם באיסור אלא אפי' אכלם בהתר מפני חליו שהוא מסוכן אינו חשוב נהנה ואינו מברך עליו כלל, שכל הנאה שתחלתה באונס וסופה ברצון אינה הנאה. ואשת ישראל הדיוט שנאנסה מותרת לבעלה אע"פ שסופה ברצון, לפי' חולה האוכל ביום הכפורים אינו מברך כלל, שהלחם וכל המאכל אסור הוא ביום הכפורים כחזיר בשאר הימים, אלא שהותר לו מפני חליו כשאר איסורין. אבל חולה שבשלו לו בשבת על ידי גוי או על ידי ישראל בהתר דברים המותרים מכיון שאין בגופן אסור אלא במעשה שבת, ומעשה זה נעשה בהתר מברך עליו לפניו ולאחריו כדינו, עד כאן. ולפי סברתי נראה לי ההכרעה ביניהן ואחלק הדין לו' חלקים, ואלו הן: א.גהאוכל דברים אסורים כגון חזיר או כדומה להן שגופן טמאין אינו מברך עליהן כלל ועליו הכתוב אומר הקריבהו נא לפחתיך הירצך או הישא פניך, הגע עצמך היאך יברך ויזכיר השם הגדול וידיו מלוכלכות בשקץ ובטומאה, ועליו נאמר לא תגע בו יד כי סקול יסקל, ולאו דוקא שלא יברך עליו אלא אפי' רוצה לאכול אחר מכן דברים המותרים אינו מברך לעולם עד שירחץ ידיו במים הרבה פעמים. ב.גוכן חולה שיש בו סכנה שאינו יכול להתרפאות אלא בדברים אסורים כגון חזיר או שקצים ורמשים דאמרי' (פסחים כ"ה ע"א) בכל מתרפאין בשעת הסכנה חוץ מע"ז וגלוי עריות ושפיכות דמים. נראה לי שאע"פ שהותר לו התר גמור אינו מברך עליו כלל מן הטעם שאמרנו. ג.גוהאוכל דברים שאסורין מדבריהם כגון שמנו של גיד הנשה או גבינה של גויים או סתם יינם או בשר טריפה או פת של בעלי בתים וכדומה להם מברך עליהן ברכה של אחריהן לפי שברכה אחרונה היא מן התורה ואי אפשר לעקור דבר הכתוב בתורה. ד.גאבל האוכל ביום הכפורים או בתשעה באב בין בריא בין חולה דברים המותרים חייב לברך בין בתחלה בין בסוף הואיל וגוף הדברים הם מותרים אלו לא היה תענית. ה.גוכן האוכל דברים שנאסרו מחמת נדר או שבועה או אסר, נראה לי דמברך עליו בין בתחילה בין בסוף הואיל וגוף הדבר הוא מותר גמור. ו.גוהאוכל דברים שיש בהן סכנה כגון תאנה או אבטיח שנקר בו צפור או מים מגולים בזמן שהנחשים מצויין אינו מברך כלל וזהו דרך הנכון והישר בעיני אלהים ואדם למי שמודה על האמת.
<h2>דף קב:</h2>
וכן חייב אדם לבצוע בברכת המוציא ממקום שהוא מבושל יותר, דגרסי' במסכת סנהדרין בפ' חלק גבי ר' אבהו אמר ליה מהיכא בעית למשרא המוציא, אמר ליה מהיכא [דגמר] בישולא. ורבי' אלפסי ז"ל שכתב דין זה, מזה המקום למד הרב ז"ל.
<h2>דף קיא.</h2>
ירושלמי אין לך אדם מישראל שאינו עושה מאה מצוות בכל יום תפילין בראשו ציצית בבגדו מזוזה בפתחו, ומברך מאה ברכות בכל יום. אבל מי שאינו יודע לברך יענה אמן אחר כל ברכה וברכה, דקיימ"ל גדול העונה אמן יותר מן המברך, מפני שהמברך אינו מזכיר אלא שם אחד דהיינו בא"י והעונה אמן מזכיר ג' תיבות שלשה שמות דהיינו אל מלך נאמן. כך ראיתי כתוב, ואינו מחוור דהוא מזכיר שם האלהות והשולטנות שם המיוחד. אלא הטעם הוא מה שאמרו בסוף מסכת נזיר ואיתא נמי בסוף פרק אלו דברים בברכות גדול העונה אמן יותר מן המברך וכו' אמ' לו ר' נהוראי השמים כך הוא תדע שהרי גוליירין מתגרים במלחמה. וגבורין נוצחין, פי' השמים לשון שבועה הוא שכן דרך התלמוד לישבע בלשון זה, וכגון העבודה. פי' גוליירין חלשין, והמשל הוא שהגוליירין מתגרין במלחמה הוא המברך שהוא מתחיל השבח, וגבורין נוצחין הוא העונה אמן לפי שהוא מקיים השבח והברכה שבירך המברך. ואמרי' במסכ' שבת בפרק כל כתבי הקודש ובפרק חלק מאי אמן ופריק א'ל מל'ך נ'אמן (יתברך).
